צח חרמון

להתעורר ולהתחיל לחלום

  • סידהרטה ואני

    אני שוכב על הערסל וכותב.
    לרגע מניח את ראשי ומביט אל על ואז רואה את שלל התפוחים המביטים אליי ממעל.
    אני שוכב ועץ תפוחים מעליי, לניוטון היתה התגלות באותה סיטואציה (טוב, אולי בלי הערסל....)
    וגם סידהרטה בעצמו הגיע להארה בעקבות ישיבה שכזו (ואפילו שינה את שמו).
    אז אני שוכב על הערסל בארצו של אותו סידהרטה לאחר יום של עליה וטיפוס לאחד הכפרים השלווים שניתן כאן למצוא, ציפורים מצייצים, ירוק שולט על כל גווניו פה.
    וכותב. זה מה שאני עושה.
    אולי לא קיבלתי איזו הארה או אאוריקה, אבל כן נגעתי עוד קצת בנפש שלי, וגם של אחרים כך אני מאמין.
    וזה מה שאני מוצא משותף בין ניוטון, סידהרטה ואני, כל אחד בדרכו שלו נוגע ב'אני', וגם מעז לפרסם את תורתו ואת אמונתו ברבים, כדי שיהנו שאר הסובבים.
    אני שוכב לי על ערסל ירוק קשור לגזעי עץ תפוח וכותב.
    נותן דרור לשטף היצירתיות שעולה מתוך הלב.
    מביט רגע למעלה ורואה שתפוח אחד מתחיל להתנדנד...


     
  • חופש

    איך ששחררתי לו את הרצועה הוא זינק כמו מתוך לוע של תותח למרחבי הירוק-צהוב שמסביב.
    התבוננתי בריצה שלו לכל כיוון בהשתהות, מהופנט לתזזית-כמו של שיכור- שבה ניתר מסלע לסלע, משדה אחד לשני במהירות ללא מחשבה.
    התבוננתי. התרגשתי. רעדתי בכל גופי.
    כי מה שראיתי מולי זו היתה סימפוניה מרטיטה, תשובה לכל מי שאי-פעם שאל את עצמו מהי משמעותה של המילה – חופש.
    אבל מה עושים עם החופש עכשיו?
    אה... זו כבר שאלה מכשילה.
    הכלב מן הסתם יחזור לאדונו בדרך שאותה הוא מכיר, ישכח שאותו אדון השאיר אותו לילה שלם עזוב ורטוב בקור מקפיא.
    ואותו אדון (אם יגלה) בוודאי יכעס עליי מדוע שחררתי אותו ומדוע אני מתערב בכלל.
    אבל לי זה לא אכפת. כי החוויה הזו, המהפנטת. הדקה הבודדה הזו שבה ראיתי אותו רץ, מאושר, ללא מעצורים. כל גופו זועק אליי וצועק "תודה!".
    מכשכש, מסתער, מתפתל, מתמסר, עף לו במרחבים הגדולים.
    אושר מוחלט ללא חשש.
    חופש של ממש.


     
  • ציפיות יש רק לכריות...

    ערב.
    נכנסת למקום חדש באמצע טיול. קרא לזה גסט האוס או בית אירוח או סתם חדר לשים בו את הראש ללילה.
    אתה נכנס ומיד מפעיל את כל החושים, מריח את הריח של האנשים, של התבשילים, של החפצים (כן, אפשר להריח חפצים). אתה מתבונן באסתטיקה, בעיצוב, בחוסר העיצוב, בפשטות, ביופי. אתה מתיישב, נוגע, מלטף, חש איך המקום הזה עבורך. עדיין לא החלטת האם הוא מתאים לך.
    ואז אתה טועם את התה החם שהציעו לך, כן גם לתה הזה יש טעם מיוחד, בדיוק הטעם של המקום הזה.
    אתה מקשיב ברקע לצלילים של שאר האנשים בבית, של בחוץ, של הרעש, של השקט ואז אתה מגבש תמונה שלמה לגבי המקום האם הוא באמת מתאים לך.
    אם אתה מספיק רגיש אז גם החוש השישי שלך נכנס לפעולה (יש מי שקורא לזה אינטואיציה) ואז... מתקבלת החלטה – "הלילה אני נשאר ללון כאן!"
    אתה אוכל ארוחת ערב דשנה מהמטבח של המקומיים והולך לישון. לילה טוב. חלומות נעימים.
    אתה מניח את הראש על הכרית ונרדם. חולם על היום שהיה, מה ציפית שיקרה ומה באמת קרה, וכמה גדול המרחק בינהם, ואיזה מזל שזה מה שבסוף קרה...

    בוקר.
    אני שוכב על הגב, שבע בבוקר, אשתי מתעוררת לידי ואני חושק בה (היא אשתי... מותר לי...)
    אני בוחר שלא לעשות דבר אבל מצפה בלב שהיא תחשוק גם ותתקרב אליי ושתיגע בי.
    אבל היא לא עושה זאת.
    והמחשבות רצות...אח, הציפיות, הציפיות, מסיטות אותי לגמרי מהרגע הזה, מהבוקר הנפלא הזה שמציץ מהחלון.
    אני מוצא את עצמי ממש נאבק בציפייה ל...
    ובמחשבה הנגדית לשחרר את הציפיה ל...  עד שאני מותש ומשחרר כל attach
    וזה לא משנה אם היא בסוף ניגשה או לא ניגשה (את זה כבר תשאלו אותה...)
    כי כשאני באמת משחרר כל attach אז עולה בי מן חיוך כזה של שחרור (של ממש!)
    אני מניח את הראש על הכרית ונושם כמה נשימות בוקר טוב שמחות.
    ומחזיר את אותן ציפיות לאן שהן שייכות.


     
  • הרשם כאן לקבלת עדכונים על בלוגים חדשים

    *שם מלא:  
    *אימייל:    
  • אנה-פורנה

    כשאומרים נפאל חושבים מיד על טרק האנה-פורנה.
    זה מן קישור אינטואיטיבי שכזה.
    ה'אנה-פורנה' הם רצף של ארבע פסגות מושלגות של הרי ההימלאיה, שהטרק המדובר עובר סביבם במשך ארבע-עשר ימים מיוחדים. מאוד מיוחדים.
    ברגע זה ממש יממה לאחר סיום המסע אני עדיין נפעם ונרגש מההרפתקה.
    איך אפשר לתאר חוויה כל-כך נפלאה?
    אה...כן...מילים. אפשר להשתמש במילים: עוצמה, ביישנות, פאר והדר, חרמנות (אופס.. ככה נפלטה לי המילה בלי הססנות..).

    זוהי תקופת המונסון אז יורד גשם לעתים ומאוד חם בימים הראשונים
    ואז לאט לאט מטפסים לפסגה - Thorn la pass קוראים לה.
    הטרק כבר מאוד מתויר ולכן מאפשר שילוב נהדר של נופים מהפנטים, ביקור בכפרים נידחים ובאותה מידה גם (למה לא?) תנאים נוחים.
    כן, קוקה קולה יש בכל פינה וגם (השם ישמור) אפילו אינטרנט מצאנו באחד הכפרים.

    טרק האנה-פורנה הוא משל לדרך חיים. עולים ועולים ועולים ו...עולים.
    והערנות הזו לשים לב להנות מהדרך גם ולא רק לחכות לפסגה.
    אפשר כמובן להתרכז בקושי, אפשר להתרגז על המקומיים החמדנים (ככה זה כשמגיעים כ"כ הרבה תיירים..)
    ואפשר מצד שני לקבל באהבה את אותם פרצופים מחייכים, כשגם כשהם מפריזים בעלות הארוחה, להבין שבשבילם זו פרנסה והם עושים את זה באהבה.
    ללמוד הרבה על עצמך - איך אתה מתמודד עם מצבים קשים, ללכת כל יום, כל יום, כל יום.
    הגוף מתחיל לאותת באחד הימים אבל אתה ממשיך ומתמיד (כן - זו מטאפורה לחיים..).

    לשים לב לדרך, לפרטים הקטנים כמו איך פתאום התחלף הנוף הירוק ומתגלים לעיניך שדות אדומים.
    להסתקרן, לשאול, ללמוד (למשל שהשדות האדומים הם פרחים שמהם מפיקים חיטה מתוקה מאוד טעימה, backwheat שמה).
    כן, טרק האנה-פורנה זו מטאפורה לחיים.

    וביום השביעי למסע אפשר לקחת קצת אתנחתא ולהתפנק ביום חופש ולתת לגוף להרגע (אלוהים בעצמו חשב על זה בעבר, כך אני נזכר...)
    ולקום למחרת להמשיך להתמודד - עם החום, עם הקור וכל זה עדיין באותו המסע.

    ואז מתחילים לעלות ממש לגבהים וההתמודדות עם הקור הופכת להיות יותר קשה. אבל אתה לא נרתע וממשיך במסע.
    עד... שאתה מגיע לפסגה!
    (זוכרים?.. Thorn la pass שמה)
    ...מה שמה של הפסגה שלך?...

    ונכון שאחרי הפסגה יש ירידה?... כן, נכון. יורדים ויורדים ומגלים כמה יפה, שונה ומרהיב הנוף גם באיזור הזה, של מעבר לשיא.
    ואיך שהחיים ממשיכים.
    ואז, למטה בעמק, מגלים שיאים  חדשים של הנאה: כמו כפר מוקף חומה לבנה ואחד אחר עם מעיינות חמים, נביעה של מים מבטן האדמה.

    כן, טרק האנה-פורנה זו מטאפורה לחיים.
    ואז אתה שואל את עצמך את השאלה - מהו השיא הבא שלך?


     
  • השדות הצהובים

    התיק על הגב שוקל 15 קילו. יש בפנים שק שינה, בגדים ללילה, בגדים ליום, אוכל, מים (הרבה מים) וספר דיי עבה (קרוב לקילו נוסף על הגב). ואני ממשיך ללכת.
    מימין צוק תלול שבצבע חום-סגלגל ומשמאל... אחיו התאום.
    ואני הולך.
    במישור אין לי בעיה אבל כשיש עליה אז התיק נצמד בעקשנות לגב, מתעקש שאסחוב אותו גם. ו...נו...גם בירידה אלא מה.
    מתחיל להיות קשה ללכת כ"כ הרבה, ואני שואל את עצמי - מה מניע אותי להמשיך הלאה?
    "איזה נוף" צועקת לי מקדימה אשתי היפה, "צלם אותי". ואני מצלם והנה קיבלתי את תחילתה של התשובה.
    ואני ממשיך ללכת, זו כבר השעה השביעית. וחם. והכתפיים מתעקשות שוב על השאלה – מה מניע אותך להמשיך?
    ואני חושב לעצמי שיש מספיק סיבות לעצור עכשיו לנוח (למרות שעשינו את זה רק לפני דקה) אבל יש משהו בלהמשיך לנוע – הסיפוק הזה שבתנועה, האתגרים הקטנים בדרך כמו חצייה של הנהר על-גבי קצוות של אבנים חלקות, כמו העלייה התלולה שבקצה שלה אתה נעמד לרגע ונושם אויר פסגות ומגניב חיוך של סיפוק, המפגש המחודש עם אהובתי לאחר  שלושים דקות של הליכה שלא ראיתי אותה מלבד דמות רחוקה שנעה מלפניי. והחיבוק איתה. והנשיקה.
    כן, יש הרבה סיבות מדוע להמשיך לנוע.
    גם ביוון העתיקה דנו בשאלה הפילוסופית הזו שחשבתי עליה במהלך ההליכה. הם קראו לזה קטרזיס.
    לגוף קשה, הוא סובל, כמעט ומתיאש, אבל בסוף מגיע לקטרזיס.
    קטרזיס – זו ללא ספק המילה, כי רגע לפני שאשתי ואני נשפכנו ללא כח לקראת עוד הפסקה, התגלה לנו במלוא תפארתו הואדי הגדול של עמק מארקה. מרחק נגיעה מאיתנו עמק בשלל צבעים – ירוק, חום, סגול, כחול, ומעל כולם בולט בכוחו, בעוצמתו, בהדרו, הצבע הצהוב. אלו הם השדות הצהובים שמושכים אותנו אליהם בדילוגי שמחה.
    כן...קטרזיס זו המילה. את כל הדרך המאתגרת הזו היה שווה לעבור ולו בשביל הרגע האחד הזה של ההנאה, של החוויה, לנשום לתוך אוקיינוס הנשמה את המראה המופלא של אותם שדות צהובים.


     
  • הרשם כאן לקבלת עדכונים על בלוגים חדשים

    *שם מלא:  
    *אימייל:    
  • גן עדן

    הודו, מחוז פאראדש, חצי שעה נסיעה מדרמסאלה, כפר קטן, הררי וחלומי בשם באגסו,
    או כפי שניתן לכנות אותו בעברית: גן עדן.
    גן עדן זה קצת יומרני יאמרו חלקכם (אבל לא מי שכאן כבר היה...), תנו לי דקה לתאר לכם את החוויה:
    אוכל שנעשה באוקיינוס של אהבה, בריא, מזין, ריחות חדשים ומהפנטים. והטעם.... גן עדן (כבר השתמשתי במילה...), וכל זאת לצד אשת חלומותיי היפה, מביטים בנוף פראי של הרים ירוקים-חומים כשמדי פעם צצים להם בתים מבודדים של נזירים הודים או טיבטים (ומיד אני חושב – איזה נוף יש להם בצד השני?..)
    יוגה בבוקר, טרק למפלים בהרים אחה"צ, שגרה נפלאה.
    ואז חוזרים לאכול. אח... האוכל ההודי הנפלא.

    הודו, מחוז לה-דק, בעיר מדברית בגובה 3,500 מטר, שזה אומר חם מאוד ביום וקר מאוד בלילה ונוף עוצר נשימה של הרים מושלגים מסביב. שם העיר Leh, או כפי שניתן לכנות אותה בעברית: גן עדן.
    גן עדן זה קצת יומרני יאמרו חלקכם (אבל לא מי שכאן כבר היה...), תנו לי דקה לתאר לכם את החוויה:
    הגסט-האוס בן שתי הקומות משקיף על נוף ירוק עם קצת צהוב (פרחים שדומים לקאנולה), ה-מ-ו-ן מים זורמים מסביב בערוצים קטנים שהוסטו מנחלים על-מנת להשקות את הגידולים החקלאיים המפוארים שיש לבעלי הגסט-האוסים. לכל גסט-האוס שכזה יש חצר גדולה עם הרבה ירוק של עלי תרד, נענע, תפוחי-אדמה (כן, העלים שלהם ירוקים), ועוד כמה זנים שאיננו מזהים. וגם הצהוב-דמוי-קאנולה שבוהק בינות הירוקים.
    כשיוצאים מהגסט-האוס לרחוב הראשי מדלגים בין ערוצי הנחל. שפע של מים זורם בעיר הזו Leh.
    ואז הולכים לאכול את האוכל. אח... האוכל ההודי הנפלא. וזה לא משנה אם אני בבאגסו או ב-Leh, אלו אותם גוונים חריפים, מתוקים, מתמוססים בלשון של האוכל הבריא הזה, המזין הזה, הצמחוני הזה (אני כבר חודש בלי בשר ולא הרגשתי בזה...).
    וכשמסתובבים ברחוב הראשי פוסחים על-פני עשרות ואולי מאות חנויות המטיילים שמציעים שלל טיולים באיזורים ההרריים. גן עדן של חושים.

    הודו, מחוז לה-דק, עמק מארקה ובשמו המדוייק Markah Valley, או כפי שניתן לכנות אותו בעברית: גן עדן.
    גן עדן זה קצת יומרני יאמרו חלקכם (אבל לא מי שכאן כבר היה...), תנו לי דקה לתאר לכם את החוויה:
    תיק על הגב, אשה טיילנית ואהובה לצדי ויוצאים מכפר הודי בשם Spituk לעבר עשרה ימים של שכרון חושים. נהר האינדוס העצום בגודלו שעל פניו אנו חולפים אל תוך ערוץ נחל ללא שם (שגודלו כפול מהירדן...) ובדרך ישנים בבתים של מקומיים (שהמציאו מילה חדשה באנגלית: Home Stay), אירוח שכולו שפע. "מזכיר לי את הקלאב-מד בבודרום" אני אומר לאשתי, כי הכל מוגש כאן בשפע (עם הבדל קטן במחיר כמובן – 35 ש"ח לאדם).
    ביישנות של המקומיים שמהולה במסירות מעוררת השראה לשרת אותנו האורחים ולוודא שטוב לנו, שהכמה שעות אצלהם בבית עוזרים לנו לאגור כוחות לעוד יום של טיול מענג שלמחרת.
    והאוכל, אח.... האוכל ההודי הנפלא. כמה שהמשפחות האלו עניות, הן מכניסות המון אהבה באוכל הפשוט כביכול: אורז עם עדשים, תרד מבושל, שעועית והלחם שנאפה מול פנינו המשתאים.
    Markah Valley – עליות של מאות מטרים, עוברים רכסים מעבר ל-5,000 מטרים. מאתגר, מענג, עם פיסות של היכרות עם המקומיים הפשוטים, הביישנים, מכניסי הפנים, אם בביתם או ב"תחנות הזנה" בדרכים.
    גן עדן של חושים.

    מדינה ללא שם, מחוז ללא שם, עיר קטנה ומקסימה ו.... ללא שם.
    אבל בקלות ניתן לכנות אותה בעברית – גן עדן.
    אמנם אני עכשיו בהודו מתפעל ומתרגש ומשרטט בעטי חוויות של כל מה שכאן יש, אבל תאמינו לי שפגשתי כאן גם כמה טיילנים בכלל לא מרוצים –
    שאת באגסו לא אהבו כי גשום שם, ו- Leh יותר מדי גבוהה והראש מסתובב. ובעמק מארקה "אין ממה להתלהב..."
    אז איך זה שאני מתלהב ואחרים אולי יגידו שהמקום "על הפנים"?
    כי גן העדן האמיתי הוא בלב. בפנים. בי.
    האהבה הגדולה שלי לעצמי
    האהבה הגדולה לאשתי
    האהבה הגדולה.
    כי לא משנה היכן נהיה, כל מקום ללא שם שיהיה,
    בכל מקום באשר אנחנו נמצאים זה מה שאנחנו בעצמנו לתוכו יוצקים, מרגישים לגביו, מתמסרים אליו וקוראים לו בשם שראוי לו – גן עדן.


     
  • Hello India Calling

    יש חלומות שמתגשמים עוד לפני שמספיקים לחלום אותם...

    אשתי (שגם היא הגשמת חלום בפני עצמו) סיימה תואר שני ונסעה לה לבדה להתרענן מספר שבועות בהודו הרחוקה. השאירה את בעלה היקר לבדו בארץ (אבל עם הרבה עבודה ברוכה - מופע, הרצאות, אימונים אישיים, הכל בשביל לעורר אנשים לחלום חלומות בחיים שלהם, ולצאת ולהגשים!)
    לאשתי היפה חיכתה עבודה בארץ מיד לכשתחזור (אוטוטו... בעלה כבר מתגעגע...)
    הכל במסלול טוב, שני בני הזוג מרוצים ומאושרים, ואז הגיע הטלפון של האשה לבעלה:  "צח, אהוב שלי, נכון שעוד שבוע אני אמורה לחזור אבל, תנחש מה, אני לא רוצה! החלטתי שאני נשארת כאן לתקופה, מוותרת על העבודה, מוותרת על הפרנסה, רוצה להמשיך לעורר את מה שהתעורר בי בשבועיים האלו ו....  אני רוצה אותך פה איתי!"
    שקט בקו השני...

    (נכון שאני לא מדייק מילה במילה אבל באמת שאלו היו רוח הדברים ו... הם תפסו אותי מאוד לא מוכן ומופתע).
    ...אח...אהובה שלי יקרה....

    נזכרתי איך לפני עשר שנים כשאני בעצמי סיימתי את התואר השני ויצאתי לבדי למסע של שנה בדרום אמריקה, חשבתי איך זה יהיה לטייל עם בת-זוג אהובה.
    וגם, קצת לאחר החתונה חשבנו, פינטזנו על ירח דבש בהודו הרחוקה. נסענו לבסוף לטורקיה לקלאב מד מפנק (ובלתי נשכח!) לכן המסע להודו קצת נשכח. עד אותה שיחה - "... אז מה אתה אומר אהובי, אתה בא?"
    שקט בצד השני...

    לקח לי יומיים לעכל את מה שאמרה וביומיים האלו ניסיתי למצוא סיבות למה לעזוב את השגרה הנפלאה שיצרתי לעצמי במו ידיי, עם הררי תוכניות להמשך, אבל בלב ידעתי את התשובה. והתשובה היא: לצאת למסע בעקבות האהבה.
    טיול של מספר חודשים עם אשת חלומותיי בהודו הרחוקה זה חלום שלא ממש הספקתי לשרטט אבל הנה... בעוד שבוע ימים... באפשרותי כבר לממש!

    תנסו לדמיין לעצמכם מצב שבו אתם צריכים תוך שבוע בלבד לעזוב עבודה, למצוא דיירים לדירה, לפנות אותה (!!!), ולמצוא בית חם ואוהב לכלב שלנו הנפלא (תאמינו לי שזו לא עבודה קלה)
    רק מה... כל זה תמורת הגשמת חלום!...

    ובפרספקטיבה של חודש מאז שזה קרה, כשאני כבר נמצא בזרועות יקירתי בהררי הודו הרחוקה, אין ספק בכלל שכל הטרחה היתה למטרה נעלה.

    (המשך יבוא במהרה...)


     
  • הרשם כאן לקבלת עדכונים על בלוגים חדשים

    *שם מלא:  
    *אימייל:    
  • לקריאת בלוגים נוספים - לחץ כאן

BizMakeBiz פותח ע"י